פרק 5-ריבונות של אלוהים Reprobation. (AW ורוד)
"הנה אפוא את הטוב ואת החומרה של אלוהים." (# Ro 11:22)
בפרק האחרון, כאשר טיפול של ריבונות של אלוהים האב בגאולה, בדקנו שבעה קטעים המייצגים אותו לבצע בחירה מקרב בני האדם, ואת אלה predestinating מסוימים להיות בקנה אחד עם התמונה של הבן שלו. הקורא מתחשב באופן טבעי לשאול, ומה עם אלה שהיו לא "הוסמך חיי נצח?" התשובה שהוא חזר בדרך כלל לשאלה זו, גם על ידי אלה הטוענים להאמין מה שהכתובים מלמדים בדבר ריבונות של אלוהים, הוא, כי אלוהים עובר הנבחר הלא, משאיר אותם לבד כדי ללכת בדרך שלהם, ובסופו של דבר משליכה אותם אל אגם האש משום שסירבו בדרך שלו, דחו את המושיע של מתן שלו. אבל זה רק חלק מן האמת: החלק האחר, אשר פוגע ביותר המוח הגשמי, הוא התעלם או נדחתה.
לאור כובד הנורא של הנושא כאן לפנינו, לאור העובדה כי כיום כמעט כל גם מי מתיימר להיות קלוויניסטים, לדחות להתכחש דוקטרינה זו, ולאור העובדה כי זו אחת הנקודות בבית הספר שלנו המחושב להעלות את המחלוקת ביותר, אנו מרגישים כי חקירה ממושכת לתוך היבט זה של האמת של אלוהים הוא דרש. זה הסניף של הנושא הזה של ריבונות של אלוהים הוא מסתורי מאוד שאנחנו בחופשיות לאפשר, עדיין, כי אין סיבה למה אנחנו צריכים לדחות אותה. הצרה היא, כיום, יש כל כך הרבה שלא לקבל את עדותו של אלוהים רק עד כמה שהם יכולים באופן משביע רצון את החשבון עבור כל הסיבות רקע התנהגותו, כלומר, הם יקבלו אך ורק את אשר ניתן למדוד את קטנונית קשקשים של יכולות מוגבלות שלהם.
להצהיר על זה בצורה baldest שלה הנקודה עכשיו כדי להיחשב הוא, יש אלוהים שנגזר מראש אלה מסוימות קללה? זה הרבה יהיה לנצח הארור ברור מן הכתובים, כי כל אחד יישפט על פי יצירותיו ולקצור כפי שהוא נזרע, וכי עקב קללה "שלו הוא פשוט," (# Ro 03:08) הוא בטוח באותה מידה, וכי אלוהים ציווה כי הנבחר לא צריך לבחור את הקורס הם בצע לנו עכשיו מתחייב להוכיח.
ממה כבר לפנינו בפרק הקודם בדבר בחירתו של ישועה כלשהי, זה היה בלתי נמנע בצע, גם אם הפסוק היה שותק על זה, זה חייב להיות דחייה של אחרים. כל בחירה, והוא כנראה בהכרח מרמז על סירובו, עבור שבהם אין להשאיר בחוץ ניתן ברירה. אם יהיו כמה שאלוהים בחרה לישועה, (# 2Th 02:03) בטח יש אחרים שאינם נבחרים לישועה. אם יש כמה, כי האב נתן את ישו, (# Joh 6:37) בטח יש אחרים שאותם הוא לא נתן אל ישו. אם יש כמה ששמותיהם כתובים על ספר של למב של החיים, (# Re 21:27) בטח יש אחרים, ששמותיהם לא כתובים שם. כי זהו המקרה שנראה מלא להוכיח להלן.
עכשיו הכל יהיה להכיר בכך מן היסוד של העולם אלוהים בהחלט foreknew ואת חזה מי יהיה ומי לא יקבל המשיח בתור המושיע שלהם, ולכן במתן להיות והלידה האלה הוא ידע ידחה ישו, הוא בהכרח יצר אותם קללה אל. כל זה יכול להיות אמר בתשובה זו, לא, בעוד אלוהים עשה foreknow אלה אלה ידחו המשיח, אך הוא לא גזירה שהם צריכים. אבל זה מתחנן של השאלה האמיתית שבמחלוקת. אלוהים היה סיבה ברורה מדוע הוא יצר אנשים, מטרה ספציפית למה הוא יצר את זה ואת זה הפרט, לנוכח היעד הנצחי של היצורים שלו, הוא purposed גם כי זה צריך לבלות את הנצח בגן עדן, או כי זה צריך לבלות את הנצח באגם האש. אם כך הוא חזה כי ביצירת אדם מסוים כי אותו אדם היה בז ודוחה את המשיח, אבל הידיעה הזאת לפני שהוא, אף על פי כן, הביאו את האדם אל הקיום, אז ברור שהוא תכנן הוסמך כי אדם צריך להיות אבוד לנצח. שוב: אמונה היא מתנת האל, ואת המטרה לתת אותו רק כמה, כולל את המטרה לא לתת אותו לאחרים. בלי אמונה אין ישועה, "הוא לא יאמין יהיה ארור", ולכן אם היו כמה צאצאים של אדם למי שהוא לא purposed לתת אמון, זה צריך להיות, כי הוא הוסמך שהם צריכים להיות ארור.
לא רק שאין לברוח מן המסקנות הללו, אבל ההיסטוריה מאשרת אותם. לפני ההתגלמות האלוהית, במשך כמעט אלפיים שנה, הרוב המכריע של בני האדם נותרו חסרי כל, אפילו את האמצעים החיצוניים של חסד, העדיף להיות עם הטפה שום דבר אלוהים ועם הגילוי לא נכתב על רצונו. במשך מאות שנים ארוכות ישראל היתה המדינה היחידה למי האלוהות vouchsafed כל גילוי מיוחד של עצמו, "מי בעבר פעמים סבלו כל המדינות ללכת בדרכים משלהם" (# Ac 14:16) - "אתה רק (ישראל) יש אני ידועה של כל משפחות האדמה ". (# Am 03:02) לכן, כמו כל העמים האחרים נשללה הטפה של דבר אלוהים, הם היו זרים האמונה כי יבוא ובכך. (# Ro 10:17) מדינות אלה לא היו בורים רק אלוהים עצמו, אלא הדרך לרצות אותו, את האופן האמיתי של השלמה איתו, ואת האמצעים להגיע להנאה הנצחית של עצמו.
עכשיו, אם כבר רצה אלוהים את ישועתם, הוא היה לא vouchsafed להם את האמצעים לישועה? האם הוא לא נותן להם את כל הדברים הדרושים לשם כך? אבל זה עניין להכחיש את העובדה שהוא לא. אם כך, האלוהות יכולה, באופן עקבי, עם הצדק שלו, רחמים, וחסד, להכחיש כמה אמצעי של חסד, וסגרה אותם בחושך כפירה הגולמי (בגלל חטאי אבותיהם, דורות לפני כן), מדוע זה ייחשב עולה בקנה אחד עם perfections שלו להוציא כמה אנשים, רבים מן החסד עצמו, ומן החיים הנצחיים אשר מחובר עם זה? רואים שהוא האדון disposer ריבונית הן של סוף שבה להוביל האמצעים, והאמצעים אשר יוביל בסופו זה?
יורדים יום שלנו, ועל אלה משלנו הארץ, והשאיר את הקהל unnumberable כמעט unevangelized אלילים, זה לא ניכר כי יש חיים רבים בארצות שבה הבשורה הוא הטיף, אדמות אשר מלא בכנסיות, אשר זרים למות לאלוהים קדושתו? אמנם, פירושו של חסד קרובים היד שלהם, אך רבים מהם לא ידעו זאת. אלפי נולדים לתוך בתים שבהם הם לומדים מינקות לגבי כל הנוצרים המתחסדים ומטיפים כמו humbugs קשת. אחרים, הם הורו מהעריסה של הנצרות הקתולית, ו מאומנים לגבי הנצרות האוונגלית כפירה מוות, ואת התנ"ך כספר מסוכן מאוד עבור אותם לקרוא. אחרים, שגדלה "המדע הנוצרי" משפחות, יודע שאין יותר של הבשורה האמיתית של ישו יותר מאשר לעשות את הכופרים unevangelized. הרוב הגדול של אלה למות בורות מוחלטת של דרך השלום. עכשיו אנחנו לא חייבים להגיע למסקנה כי זה לא רצונו של האל היה לתקשר איתם חסד? האם רצונו היה אחרת, היה הוא לא שידר למעשה החסד שלו אליהם? אם כך, זה היה רצון האל, בזמן, לסרב להם החסד שלו, זה בוודאי יהיה שלו לנצח נצחים, כי רצונו הוא, כמו את עצמו, גם אתמול, היום ולנצח. בואו לא נשכח כי providences של אלוהים, אלא את הגילויים של הצווים שלו: מה אלוהים עושה בזמנו הוא רק מה שהוא purposed בצוואה הנצח, שלו להיות הגורם לבד כל המעשים שלו עובד. לכן מן שלו בעצם משאיר כמה גברים impenitency סופית האמונה שאנחנו בהחלט לאסוף היה נחישות נצח שלו כל כך לעשות, וכתוצאה מכך שהוא reprobated כמה מלפני יסוד העולם.
ב וידוי ווסטמינסטר היא אמרה, "אלוהים לנצח נצחים לא על ידי היועץ החכם ביותר הקדושים מרצונו, בחופשיות unchangeably foreordain שהוא בא לעבור." המנוח מר FW גרנט, סטודנט זהיר ביותר זהיר סופר, מעיר על המילים האלה אמר: "זה לגמרי, נכון אלוהית, כי האלהים הוסמך על התהילה שלו שהוא בא לעבור." עכשיו, אם הצהרות אלה הן אמת, אין הדוקטרינה של Reprobation שהוקמה על ידי אותם? מה, בהיסטוריה האנושית, הוא הדבר היחיד אשר בא להעביר כל יום? מה, אבל גברים ונשים למות, לעבור מן העולם הזה אל נצח תקווה, נצח של סבל, יגון. אם כך אלוהים שנגזר מראש שהוא בא לעבור ואז הוא כנראה קבע כי מספר רב של בני אדם צריך לעבור מן העולם הזה שלא נשמרו לסבול לנצח באגם האש. מודה ההנחה הכללית, אינה המסקנה הבלתי נמנעת ספציפי?
בתשובה הסעיפים הקטנים הקודמים הקורא יכול לומר, כל זה פשוט ההיגיון, ספק לא הגיוני, אבל עדיין מסקנות בלבד. טוב מאוד, אנחנו עכשיו מציינים כי בנוסף למסקנות לעיל ישנם קטעים רבים של כתבי הקודש, אשר ברור ביותר מוגדרת בהוראה שלהם על הנושא הזה רציני; קטעים שהם פשוט מכדי להיות מובנת וחזק מכדי להיות התחמק. הפלא הוא כי אנשים טובים יש כל כך הרבה הכחיש ההצהרות שלהם מוטל בספק.
"יהושע עשה המלחמה זמן רב עם כל המלכים האלה. לא היתה עיר אשר השלימה עם בני ישראל, להציל את החוי ישבי גבעון: את כל האחרים לקחו במלחמה. בשביל זה היה האדון להקשות את ליבם, כי הם צריכים לבוא נגד ישראל בקרב, כי הוא עלול להרוס אותן לחלוטין, שהם אולי לא טובה, אלא שהוא עלול להרוס אותם, כאשר צוה יהוה את משה. "( # Jos 11:18-20) מה יכול להיות פשוט יותר מזה? כאן היה מספר גדול של הכנענים שלבם הנוקשה לורד, שאותה purposed כדי להשמיד לחלוטין, אשר הפגין "לא טובה". נכון שהם רשעים, לא מוסרי, עבודת אלילים, הם היו גרועים יותר מאשר מוסרית, קניבלים האלילי של הים הדרומי איי (ובמקומות רבים אחרים), כדי שאלוהים נתן את הבשורה באמצעות ג 'ון ג' Paton! בהחלט לא. אז למה לא יהוה הפקודה ישראל ללמד את הכנענים החוקים שלו ולהדריך אותם לגבי הקורבנות של אלוהים נכון? בפשטות, משום שסימן אותם להשמדה, ואם כך, כי מן הנצח.
"יהוה עשה את כל הדברים על עצמו: yea, אפילו את הרשעים ליום של .. רשע" (# Pr 16:04) זה אלוהים עשה הכל, אולי כל קורא של ספר זה יאפשר: כי הוא עשה הכל עבור הוא עצמו לא האמין כל כך נרחב. זה אלוהים ברא אותנו, לא בשם שלנו, אבל עבור עצמו; לא לאושר שלנו, אבל תהילתו: הוא, בכל זאת, שוב ושוב אישרו בכתובים-Re 4:11. אבל # Pr 16:04 הולך אפילו רחוק יותר: היא מצהירה במפורש כי עשה יהוה את הרשעים ליום הרשע: זה היה התכנון שלו לתת להם להיות. אבל למה? האם לא # 9:17 Ro לספר לנו, "במשך ויאמר פרעה בכתובים, אפילו למטרה זו יש גידלתי אותך למעלה, כי אני יכול להראות את הכוח שלי בך, וזה השם שלי יכול להיות הכריז ברחבי כל הארץ!" אלוהים עשה את הרשעים, כי בסוף, הוא עלול להפגין "כוחו", להוכיח את זה על ידי הצגת מה עניין קל לו כדי להכניע את המורדים stoutest ו להפיל האויב החזק ביותר שלו.
"ואז אני לא מתיימר אלהם, לא ידעתי שאתה: להיפרד ממני, כי אתם עון עבודה." הר 7:23 (#) בפרק הקודם הוכח כי המילים "יודע" ו - "ידיעה מוקדמת" כשמדובר אלוהים בכתבי הקודש, יש התייחסות לא רק אל ראיית הנולד שלו (כלומר, הידע חשופות מראש), אבל הידע שלו של הסכמה. כאשר אלוהים אמר לישראל, "אתה רק לא ידעתי על כל משפחות האדמה", (# Am 03:02) ברור כי הוא התכוון, "אתה רק היה לי שום התחשבות נוחים." כאשר אנו קוראים # Ro אררה 11:02 אלוהים לא הטיל את האנשים שלו (ישראל) שאותה foreknew, "ברור מה היא מסמלת," אלוהים לא דחה בסופו של דבר שאנשים שאותו בחרה את האובייקטים של CF האהבה שלו. # דה 7:7,8. באותו אופן (וזה הדרך היחידה האפשרית) עלינו להבין # הר 7:23. ביום הדין אלוהים יגיד אל רבים, "אני לא מכיר אותך." שים לב, זה יותר פשוט "אני יודע שאתה לא." ההצהרה החגיגית שלו יהיה, "אני לא מכיר אותך", אתה אף פעם לא היו אובייקטים של הסכמה שלי. ניגודיות זה עם "אני יודע (לאהוב) את הכבשים שלי, ואני ידוע (אהב) שלי." (# Joh 10:14) הכבשים "," הנבחר שלו, "כמה," הוא עושה "יודע:" אבל חוטא, הנבחר לא, "רבים" הוא לא יודע, לא, לא, עוד לפני הקמתה של העולם הוא יודע אותם, הוא "לעולם לא" הכיר אותם!
ב # Ro 9:1-33 את הדוקטרינה של ריבונות של אלוהים יישומו שני, הנבחר לבין חוטא הוא טיפל של באריכות. אקספוזיציה מפורטת של הפרק החשוב הזה יהיה מעבר להיקף הנוכחי שלנו: כל מה שאנחנו יכולים המאמר הוא להתעכב על החלק של זה אשר באופן הברור ביותר דובים על היבט של הנושא שבו אנו נמצאים כעת שוקל.
# 9:17 Ro "במשך ויאמר פרעה בכתובים, אפילו למטרה זו אותה יש הרמתי לך את זה אני יכול להראות את שלי, הכוח בך, וזה השם שלי יכול להיות הכריז ברחבי כל הארץ." במילים אלו מתייחסים אלינו חזרה # Ro 9:13 ו # Ro 9:14. באהבה # Ro 9:13 אלוהים ליעקב השנאה שלו עשיו הם הכריזו. ב # Ro 9:14 הוא שאל "האם יש unrighteousness עם אלוהים?" וכאן # Ro 9:17 השליח ממשיך תשובתו התנגדות. אנחנו לא יכולים לעשות יותר טוב עכשיו מאשר לצטט את דבריו של קלווין על פסוק זה. "יש כאן שני דברים כדי להיחשב, על ייעוד של פרעה להרוס, אשר יש להפנות אל העבר ועם היועץ נסתרים של אלוהים,, ולאחר מכן, את העיצוב של זה, אשר היה לעשות הידוע בשם של אלוהים. כמו מתורגמנים רבים, שואפת לשנות את הקטע הזה, זה סוטה, עלינו תחילה להבחין, כי המילה "שהעליתי לך את," או עורר, על עברית הוא, "יש לי מונה," שבו הוא מופיע, כי אלוהים, עיצוב להראות כי המריה של פרעה לא ימנע ממנו להעביר את עמו, לא רק מאשר כי זעמו היה לחזות מראש על ידי אותו, כי הוא הכין אמצעי מניעה אותו, אלא שהוא גם הוסמך ובכך במתכון זה אכן עבור מטרה זו, 'כי הוא עלול מפגינים ראיות המהולל יותר של כוח משלו. "זה יהיה ציין כי קלווין נותן את הכוח של המילה עברית היוצר פול" לשם כך יש גידלתי אותך למעלה, " - "יש לי מונה". היות שזו מילה שבו הדוקטרינה הטיעון של הפסוק פונה היינו עוד לציין כי ביצוע זה נלקח מתוך 9:16 # אקס השליח משמעותית יוצאת מן גרסת תרגום השבעים אז בשימוש משותף, שממנו הוא הנפוצות ביותר מצטט-ותחליפיו סעיף עבור הראשון שניתן על ידי תרגום השבעים: במקום "ונתת על זה אתה החשבון נשמר," הוא נותן "לסוף הזה יש גידלתי אותך למעלה"!
אבל אנחנו חייבים כעת לשקול ביתר פירוט את המקרה של פרעה אשר מסכם בדוגמה הבטון מחלוקת גדולה בין האדם לבוראו. "לעת עתה אני מושיט את היד שלי, כי אני עלול להכות בני עמך ואת עמך עם מגפות, ו ונתתה להיות מנותקים מן האדמה. וגם במעשה מאוד למען המטרה הזאת יש הרמתי אותך למעלה, על מנת להראות לך את כוחי; וכי השם שלי יכול להיות הכריז ברחבי כל הארץ. "(# אקס 9:15,16) עם המילים האלה אנו מציעים הבא הערות:
ראשית, אנו יודעים מן אקס # 14:01-15:27 כי פרעה היה לחתוך, כי הוא נחתך על ידי אלוהים, כי הוא נחתך באמצע מאוד של הרשעות שלו, כי הוא נחתך על ידי לא מחלה ולא על חולשות שהן האירוע ועד זקנה, ולא לפי מה גברים המונח תאונה, אך נחתך ביד מיידית של האל פסק.
שנית, זה יקר, כי אלוהים העלה את פרעה זה מאוד הקצה אל "קטעה אותו," אשר בשפת האמצעים החדשה "נהרס." אלוהים לא עושה שום דבר בלי תכנון קודם. לתת לו להיות, לשמר אותו דרך הינקות והילדות, בגיוס אותו לכס המלוכה של מצרים, היה אלוהים אחד בסוף בתצוגה. כזה היה המטרה של אלוהים הוא ברור מדבריו למשה לפני שהוא ירד למצרים, לדרוש פרעה שאנשים יהוה יורשו לצאת למסע בן שלושה ימים למדבר לסגוד לו, "ויאמר יהוה אל משה , כאשר תלך לשוב אל מצרים, כי אתה רואה את כל הפלאים האלה לפני פרעה, שבו יש לי לשים את היד thine: אבל אני יקשיח את לבו, כי לא אתן לאנשים ללכת. "(# 4:21 האקס ) אבל לא רק זאת, העיצוב של אלוהים מטרת הוכרז לפני זמן רב. ארבע מאות שנים קודם לכן אלוהים אמר לאברהם, "ידוע בוודאות כי זרעך יהיה זר בארץ, כי הוא לא שלהם, יכהן אותם, והם יהיו להכריע אותם ארבע מאות שנה, וגם כי העם, אשר הם יכהנו, אני ישפוט ". (# Ge 15:13,14) מתוך המילים האלה זה ברור (אומה והמלך שלו מסתכלים אחד בברית הישנה) כי מטרתו של אלוהים הוקמה זמן רב לפני שהוא נתן פרעה להיות.
שלישית, בחינה של עסקאות של אלוהים עם פרעה מבהיר כי מלך מצרים הוא אכן כלי "זעם מצויד להרס." מוצב על כס המלוכה של מצרים, עם מושכות השלטון בידיו, הוא ישב בראש האומה שתפסה הדרגה הראשונה בקרב עמי העולם. לא היה שום מלך אחר על פני כדור הארץ מסוגל לשלוט או להכתיב פרעה. בגובה כזה סחרחורת עשה אלוהים להעלות את זה חוטא, ועל כך כמובן היה צעד טבעי והכרחי כדי להכין אותו לגורלו הסופי שלו, שכן היא האקסיומה האלוהית, כי "וילך גאווה לפני חורבן רוח יהירה לפני הנפילה." יתר על כן, 'ואת זה חשוב מאוד לשים לב ו מאוד משמעותי, אלוהים להסיר פרעה איפוק אחד כלפי חוץ, אשר היה מחושב לשמש לבדוק עליו. הענקת על פרעה של סמכויות בלתי מוגבלות של מלך היתה הגדרת אותו מעל כל השפעה מלאה משפטי. אבל מלבד זה, הסיר אלוהים משה מן הנוכחות שלו בממלכה. האם משה, אשר לא רק היה מיומן כל החוכמה של המצרים, אלא גם היו מגדלים בבית פרעה, היה סבל להישאר קרובים לשלטון, אין ספק, אבל זה למשל והשפעתו הייתה חזקה הסימון על רשעותם של המלך ועריצות. זו, אם כי לא הגורם היחיד, היה בבירור אחת הסיבות שאלוהים שלח משה אל מדין, שכן בהיעדרו כי המלך אנושי של מצרים במסגרת הגזירות אכזרי ביותר שלו. אלוהים נועד, על ידי הסרת זו איפוק, כדי לתת הזדמנות פרעה מלא כדי למלא את מלוא החטאים שלו, מבשילים עצמו שלו במלואה, אך ראוי וקבוע מראש החורבה.
רביעית, אלוהים "הלב הקשה" שלו, כפי שהוא הצהיר שהוא היה. (# Ex 4:21) זה בהסכמה מלאה עם ההצהרות של כתבי הקודש, "ההכנות של הלב אצל האדם, ואת התשובה של הלשון, היא מן האלוהים": (# Pr 16:01) " לבו של המלך היא בידו של האל, כמו נהרות של מים, הוא turneth זה whithersoever הוא יהיה ". (# Pr 21:01) כמו כל המלכים האחרים, את לב פרעה היה בידו של האל; ואלוהים היה גם את הזכות ואת הכוח להפוך אותו whithersoever שהוא מרוצה. וזה שימח אותו כדי להפוך את זה נגד כל טוב. אלוהים נחוש בדעתו לעכב את פרעה מלהעניק בקשתו דרך משה לתת לישראל להיכנס, עד שהוא היה מוכן ומזומן לו על הדחתו הסופית, כי שום דבר קצר זה היה לגמרי מתאים לו, אלוהים לבו.
לבסוף, ראוי לציין שיקול דעת כיצד הצדקה של אלוהים במגעיו עם פרעה כבר העידו באופן מלא. הכי מדהים זה לגלות שיש לנו עדות משל פרעה לטובת אלוהים נגד עצמו! בשנת אקס # 9:15,16 אנו לומדים כיצד אלוהים סיפר פרעה לשם מה הוא גידל אותו, וב 9:27 האקס # נאמר לנו כי פרעה אמר, "חטאתי הפעם: ה 'הוא צדיק, ואני ואת האנשים שלי הם רשעים. "מארק שזו אמרה ידי פרעה לאחר שידע כי אלוהים העלה אותו על מנת" קטעה אותו, "אחרי פסקי דין חמור שלו נשלחו עליו, אחרי שהוא התקשה שלו בלב. בשלב הזה פרעה היה הבשילה די לשיפוט, והכינו מלא להחליט אם אלוהים היה נפגע ממנו, או האם ביקש לפגוע אלוהים; והוא מלא ומאשר כי הוא "חטא", וכי אלוהים היה "צדיק". שוב; יש לנו את העד משה שהכיר היטב עם התנהגותו של האל כלפי פרעה. הוא שמע בהתחלה מה היה העיצוב של אלוהים בקשר עם פרעה; הוא היה עד בעסקות של אלוהים איתו: הוא הבחין בחסד "שלו ארוך" לעבר הספינה הזאת של זעמו מצויד להרס; ולבסוף הוא נגלה לו לקטוע האלוהית שיפוט בים האדום. אז איך משה התרשם? האם הוא להעלות את זעקת העוול? האם הוא מעז להאשים את אלוהים unrighteousness? רחוק מזה. במקום זאת, הוא אומר, "מי אוהב אותך אל, אלוהים, בין האלים? מי כמוך, נפלא, בקדושה, מפחיד הלל, עושה פלאים! "(# Ex 15:11)
האם משה עבר על ידי רוח נקמנית כפי שראה האויב הקשת של ישראל "לחתוך" במימי הים האדום? ודאי שלא. אבל כדי להסיר כל ספק לנצח על הציון הזה, זה עדיין לא ציין כיצד זה הקדושים בגן העדן, לאחר שהם עדים פסקי כואב של אלוהים, להצטרף לשיר "את השיר של משה משרתו של אלוהים, ואת השיר של למב אומר, הגדול נפלא הן יצירות שלך, אלוהים אדירים, פשוט ואמיתי הן דרכיך, אתה המלך של האומות. "(# Re 15:3) כאן ואז הוא השיא, ועל טיהור מלא וסופי של עסקאות עם אלוהים פרעה. הקדושים בגן עדן להצטרף לשיר את השיר של משה, שבו כי משרתו של אלוהים חגגו שבח יהווה להפיל פרעה ואת מארחיו, שהכריזה כי אז המשחק היה אלוהים לא צודק, אלא פשוט ואמיתי. אנחנו חייבים להאמין, אפוא, השופט כל הארץ לא ממש יצירת והריסת זה כלי של זעם, פרעה.
המקרה של פרעה קובע את העיקרון, וממחיש את הדוקטרינה של Reprobation. אם אלוהים באמת reprobated פרעה, אנו עשויים בצדק למסקנה שהוא reprobates כל האחרים שאותם הוא לא predestinate להיות בקנה אחד עם התמונה של הבן שלו. מסקנה זו השליח פאולוס בעליל שואב גורלו של פרעה, עבור ב # Ro 9:1-33, לאחר בהתייחסו למטרה של אלוהים בגידול את פרעה, הוא ממשיך, "ולכן". במקרה של פרעה הוא הציג כדי להוכיח את תורת Reprobation כמקבילה של הדוקטרינה של הבחירות.
לסיכום, היינו אומרים כי הקמת פרעה אלוהים מוצג לא צדק ולא עוול, אבל רק בריבונות החשופות. כפי פוטר היא ריבונית ביצירת כלי, אז אלוהים הוא הריבון יוצרים סוכני מוסרית.
# 9:18 Ro "לכן hath הוא ירחם על מי שהוא יצטרך רחמים, ואת מי הוא שהוא יהיה hardeneth". "כן" מכריז על המסקנה הכללית אשר השליח שואבת מכל שאמר בשלושת הפסוקים הקודמים להכחיש כי אלוהים היה צודק ב ג 'ייקוב אוהב ושונא את עשיו, ובמיוחד זה חל עיקרון שהודגם במגעים של אלוהים עם פרעה. זה עקבות הכל בחזרה תהיה הריבון של הבורא. הוא אוהב ושונא אחד אחר, הוא תרגילים רחמים כלפי כמה אחרים שמתקשים, ללא התייחסות דבר להציל את רצונו ריבונית.
זה שהיא דוחה ביותר הנפש בשרים בפסוק הנ"ל היא התייחסות התקשות "שאותו הוא יהיה hardeneth", וזה בדיוק כאן, כי פרשנים רבים כל כך expositors יש מהול את האמת. הדעה הנפוצה ביותר היא כי השליח הוא מדבר על לא יותר מאשר הקשחת כלומר שיפוטית, נוטשת על ידי אלוהים, כי בנושאים האלה של מורת רוחו דחה תחילה את האמת שלו נטשו אותו. מי להתמודד על הערעור פרשנות זו כתבי כגון # Ro 01:19-26-אלוהים נתן אותם, כי הוא (ראו בהקשר) מי ידע אלוהים עדיין העריצו אותו לא כמו אלוהים. (# Ro 1:21) אד עשוי גם # 2Th 2:10-12. אבל יש לציין כי המילה "להקשיח" אינה מתרחשת בשני הפסוקים הללו. אבל עוד יותר, אנו טוען # Ro 9:18 אין התייחסות מה כדי שיפוטית "התקשות." השליח הוא לא שם כבר מדברים על מי כבר פנה עורף האמת של אלוהים, אבל במקום זה, הוא התמודדות עם ריבונות של אלוהים, אלוהים הריבונות כפי שנראה לא רק מראה רחמים למי שהוא צוואות, אלא גם באימוץ מי שיחפוץ. המילים המדויקות הן "למי הוא יהיה", לא "כל אשר דחה את האמת שלו" - "הוא hardeneth," ואת זה, בא מיד לאחר אזכור של פרעה, ברור פותר את משמעותם. המקרה של פרעה היא פשוטה למדי, אם כי האיש ידי glosses שלו עשה כמיטב יכולתו כדי להסתיר את האמת.
{#Ro 9:18} “Therefore hath he mercy on whom he will have mercy, and whom he will he hardeneth”. This affirmation of God's sovereign “hardening” of sinners' hearts—in contradistinction from judicial hardening—is not alone. Mark the language of #Joh 12:37-40 “But though he had done so many miracles before them, yet they believed not on him: that the saying of Isaiah the prophet might be fulfilled, which he spake, Lord, who hath believed our report? and to whom hath the arm of the Lord been revealed? Therefore they could not believe (why?), because that Isaiah said again, he hath blinded their eyes, and hardened their hearts (why? Because they had refused to believe on Christ? This is the popular belief, but mark the answer of Scripture) that they should not see with their eyes, nor understand with their heart, and be converted, and I should heal them.” Now, reader, it is just a question as to whether or not you will believe what God has revealed in his Word. It is not a matter of prolonged searching or profound study, but a childlike spirit which is needed, in order to understand this doctrine.
(# Ro 9:19) "להחלש אתה אומר אז אלי, מעשיו הבלתי נראים כלפינו למה הוא עדיין למצוא פגם? עבור מי עדן להתנגד לרצונו? "זה לא התנגדות מאוד אשר הפציר היום? הכוח של שאלות של השליח כאן נראה את זה: מאז הכל תלוי ברצון האל, אשר הינו בלתי הפיך, ומאז יהיה זה של אלוהים, לפיו הוא יכול לעשות הכל כמו ריבונית, מאז שהוא יכול ירחם על מי שהוא צוואות אל תרחם, והוא יכול לסרב רחמים להעניש על מי הוא בוחר לעשות זאת, מדוע הוא לא שירחם כל, כדי לגרום להם צייתנים, ובכך הניח את מציאת אשם מחוץ לכותלי בית המשפט? עכשיו יש לציין במיוחד כי השליח אינו מתכחש הקרקע שעליה ההתנגדות נשענת. הוא לא אומר שאלוהים אינו מוצא פגם. הוא גם אינו אומר, גברים עשויים להתנגד לרצונו. יתר על כן, הוא אינו מסביר את התנגדותו באומרו: יש לך misapprehended לגמרי את הכוונה שלי כשאמרתי "מי הוא צוואות הוא מתייחס בחביבות, ואת מי הוא צוואות הוא מתייחס בחומרה." אבל הוא אומר, "הראשון", זוהי התנגדות אין לך שום זכות לעשות ", ולאחר מכן," זוהי התנגדות אין לך שום סיבה לעשות '"(ראה ד"ר בראון). ההתנגדות היתה לחלוטין לא קבילה, שכן היה זה משיב על אלוהים. זה היה על מה להתלונן, להתווכח, מה שאלוהים עשה!
(# Ro 9:19) "להחלש אתה אומר אז אלי, למה, מעשיו הבלתי נראים כלפינו הוא עדיין למצוא פגם? עבור מי עדן להתנגד לרצונו? "השפה שבה השליח כאן מכניס לתוך פיו של סרבן הוא פשוט כל כך ציין, כי אי הבנה צריך להיות בלתי אפשרי. מדוע מעשיו הבלתי נראים כלפינו הוא עדיין למצוא פגם? עכשיו, הקורא, מה המילים האלה יכול להיות? לנסח את התשובה שלך לפני בהתחשב שלנו. כוחה של שאלה של השליח יכול להיות אחרת מאשר זו: אם זה נכון שאלוהים "רחמים" על מי הוא צוואות, וגם "מתקשה" שאותו צוואות, אז מה הופך את האחריות האנושית? בשנת כזה גברים מקרה הם לא יותר מאשר בובות, ואם זה נכון אז זה יהיה הוגן עבור אלוהים כדי "למצוא פגם" עם יצורים חסרי אונים שלו. סמן את המילה "להחלש ואז", אתה אומר אז אלי, הוא קובע את המסקנה (שקר) או מסקנה סרבן שואבת ממה השליח היה אומר. ומארק, הקורא שלי, השליח בקלות ראה את הדוקטרינה עיבד יעלו זו התנגדות מאוד, אלא אם כן מה יש לנו כתב בכל זאת מעורר הספר, בחלק לפחות, (כל שמוחותיהם בשרים אינם מאופקת ידי החסד האלוהי) התנגדות אותו, אז זה חייב להיות כי אנחנו לא הציג את הדוקטרינה אשר שנקבעו # Ro 9:1-33, או אחר, כי הטבע האנושי לא השתנה מאז היום של השליח. עכשיו קחו את יתרת הפסוק. (#) Ro 9:19 השליח חוזר על התנגדות אותו מעט שונה, בצורה חוזרת כך שהמשמעות שלו עשויה לא להיות רע sunderstood, כלומר, "כי מי עדן להתנגד לרצונו?" ברור אז כי הנושא תחת דיון מיידי מתייחס כלומר "של אלוהים", דרכים ריבונית שלו, אשר מאשרת את מה שאמרנו לעיל על, (# Ro 9:17,18) איפה אנחנו טענו שזה לא התקשות שיפוטית אשר בתצוגת (כלומר, התקשות בגלל הדחייה הקודמת של האמת), אבל הריבון "התקשות", כלומר, התקשות "של היצור שנפל חטא לא משום סיבה אחרת מזו שבה inheres בצוואה הריבוני של אלוהים. ומכאן לשאלה, "מי עדן התנגדה שלו יהיה?" אז מה עושה השליח אומר בתשובה אלה התנגדויות?
{#Ro 9:20} “Nay but, O man, who art thou that repliest against God? Shall the thing formed say to him that formed it, Why hast thou made me thus?” The apostle, then, did not say the objection was pointless and groundless, instead, he rebukes the objector for his impiety. He reminds him that he is merely a “man,” a creature, and that as such it is most unseemly and impertinent for him to “reply (argue, or reason) against God.” Furthermore, he reminds him that he is nothing more than a “thing formed,” and therefore, it is madness and blasphemy to rise up against the former himself. Ere leaving this verse it should be pointed out that its closing words, “Why hast thou made me thus” help us to determine, unmistakably, the precise subject under discussion. In the light of the immediate context what can be the force of the “thus?” What, but as in the case of Esau, why hast thou made me an object of “hatred?” What, but as in the case of Pharaoh, Why hast thou made me simply to “harden” me? What other meaning can, fairly, be assigned to it?
It is highly important to keep clearly before us that the apostle's object throughout this passage is to treat of God's sovereignty in dealing with, on the one hand, those whom he loves—vessels unto honour and vessels of mercy, and also, on the other hand, with those whom he “hates” and “hardens”—vessels unto dishonour and vessels of wrath.
{#Ro 9:21-23} Hath not the potter power over the clay, of the same lump, to make one vessel unto honour, and another unto dishonour? What if God, willing to show his wrath, and to make his power known, endured with much longsuffering the vessels of wrath fitted to destruction: And that he might make known the riches of his glory on the vessels of mercy, which he had afore prepared unto glory. In these verses the apostle furnishes a full and final reply to the objections raised in. {#Ro 9:19} First, he asks, “Hath not the potter power over the clay?” etc. It is to be noted the word here translated “power” is a different one in the Greek from the one rendered “power” in {#Ro 9:22} where it can only signify his might; but here in, {#Ro 9:21} the power spoken of must refer to the Creator's rights or sovereign prerogatives; that this is so, appears from the fact that the same Greek word is employed in #Joh 1:12 —”As many as received him, to them gave he power to become the sons of God”—which, as is well known, means the right or privilege to become the sons of God. The RV employs “right” both in #Joh 1:12 and #Ro 9:21.
(# Ro 9:21) "עדן לא הכוח פוטר על החימר של הגוש אותו, לעשות אחד הספינה אל כבוד, ועוד אל חרפה?" זה פוטר "," כאן הוא אלוהים עצמו בטוח מן הפסוק הקודם, איפה השליח שואל "מי אתה אמנות repliest נגד אלוהים?" ולאחר מכן, מדבר במונחים של הדמות שהוא עומד להשתמש, ממשיכה, "האם הדבר יצר לומר לו כי יצרו את זה" וכו 'כמה יש מי היה לשדוד את המילים האלה בכוח שלהם בטענה כי בעוד קדר האדם עושה כלי מסוים כדי לשמש למטרות מכובד פחות מאחרים, אף על פי כן, הם נועדו למלא מקום שימושי. אבל השליח אינו אומר כאן, "עדן לא הכוח פוטר על החימר של הגוש אותו, להפוך אחד אל כלי להשתמש מכובדת נוספת להשתמש פחות מכובד," אבל הוא מדבר על איזה "כלי" נעשה " אל דיס הכבוד. "זה נכון, כמובן, כי החוכמה של אלוהים עדיין יהיה מוצדק לחלוטין, בתוך פחות חורבן חוטא תקדם את התהילה, באיזה אופן את הפסוק הבא מספר לנו.
Ere passing to the next verse let us summarize the teaching of this and the two previous ones. In {#Ro 9:19} two questions are asked, “Thou wilt say then unto me, Why doth he yet find fault? For who hath resisted his will?” To those questions a threefold answer is returned. First, in {#Ro 9:20} the apostle denies the creature the right to sit in judgment upon the ways of the Creator—”Nay, but, O man who art thou that repliest against God? Shall the thing formed say to him that formed it, Why hast Thou made me thus?” The apostle insists that the rectitude of God's will must not be questioned. Whatever he does must be right. Second, in {#Ro 9:21} the apostle declares that the Creator has the right to dispose of his creatures as he sees fit—”Hath not the potter power over the clay, of the same lump, to make one vessel unto honour, and another unto dishonour?” It should be carefully noted that the word for “power” here is exousian—an entirely different word from the one translated “power” in the following verse (“to make known his power”), where it is dunamin. In the words “Hath not the potter power over the clay?” it must be God's power justly exercised, which is in view—the exercise of God's rights consistently with his justice, — because the mere assertion of his omnipotency would be no such answer as God would return to the questions asked in. {#Ro 9:19} Third, in, {#Ro 9:22,23} the apostle gives the reasons why God proceeds differently with one of his creatures from another: on the one hand, it is to “shew his wrath” and to “make his power known;” on the other hand, it is to “make known the riches of his glory.”
”Hath not the potter power over the clay of the same lump, to make one vessel unto honour, and another unto dishonour?” Certainly God has the right to do this because he is the Creator. Does he exercise this right? Yes, as #Ro 9:13,17 clearly show us—”For this same purpose have I raised thee (Pharaoh) up”.
{#Ro 9:22} “What if God, willing to show his wrath, and to make his power known, endured with much longsuffering the vessels of wrath fitted to destruction”. Here the apostle tells us in the second place, why God acts thus, ie, differently with different ones—having mercy on some and hardening others, making one vessel unto honour and another unto dishonour. Observe, that here in {#Ro 9:22} the apostle first mentions “vessels of wrath,” before he refers in {#Ro 9:23} to the “vessels of mercy.” Why is this? The answer to this question is of first importance: we reply, Because it is the “vessels of wrath” who are the subjects in view before the objector in. {#Ro 9:19} Two reasons are given why God makes some “vessels unto dishonour:” first, to “show his wrath,” and secondly “to make his power known”—both of which were exemplified in the case of Pharaoh.
One point in the above verse requires separate consideration—”Vessels of wrath fitted to destruction.” The usual explanation which is given of these words is that the vessels of wrath fit themselves to destruction, that is, fit themselves by virtue of their wickedness; and it is argued that there is no need for God to “fit them to destruction,” because they are already fitted by their own depravity, and that this must be the real meaning of this expression. Now if by “destruction” we understand punishment, it is perfectly true that the non-elect do “fit themselves,” for everyone will be judged “according to his works;” and further, we freely grant that subjectively the non-elect do fit themselves for destruction. But the point to be decided is, Is this what the apostle is here referring to? And, without hesitation, we reply it is not. Go back to #Ro 9:11-13: did Esau fit himself to be an object of God's hatred, or was he not such before he was born? Again; did Pharaoh fit himself for destruction, or did not God harden his heart before the plagues were sent upon Egypt?—see #Ex 4:21!
#Ro 9:22 is clearly a continuation in thought of {#Ro 9:21} and #Ro 9:21 is part of the apostle's reply to the questions raised in #Ro 9:20: therefore, to fairly follow out the figure, it must be God himself who “fits” unto destruction the vessels of wrath. Should it be asked how God does this, the answer, necessarily, is, objectively, — he fits the non-elect unto destruction by his fore-ordinating decrees. Should it be asked why God does this, the answer must be, to promote his own glory, ie, the glory of his justice, power and wrath. “The sum of the apostle's answer here is, that the grand object of God, both in the election and the reprobation of men, is that which is paramount to all things else in the creation of men, namely, his own glory” (Robert Haldane).
{#Ro 9:23} “And that he might make known the riches of his glory on the vessels of mercy, which he had afore prepared unto glory.” The only point in this verse which demands attention is the fact that the “vessels of mercy” are here said to be “afore prepared unto glory.” Many have pointed out that the previous verse does not say the vessels of wrath were afore prepared unto destruction, and from this omission they have concluded that we must understand the reference there to the non-elect fitting themselves in time, rather than God ordaining them for destruction from all eternity. But this conclusion by no means follows. We need to look back to #Ro 9:21 and note the figure which is there employed. “Clay” is inanimate matter, corrupt, decomposed, and therefore a fit substance to represent fallen humanity. As then the apostle is contemplating God's sovereign dealings with humanity in view of the Fall, he does not say the vessels of wrath were “afore” prepared unto destruction, for the obvious and sufficient reason that, it was not until after the Fall that they became (in themselves) what is here symbolized by the “clay.” All that is necessary to refute the erroneous conclusion referred to above, is to point out that what is said of the vessels of wrath is not that they are fit for destruction (which is the word that would have been used if the reference had been to them fitting themselves by their own wickedness), but fitted to destruction; which, in the light of the whole context, must mean a sovereign ordination to destruction by the Creator. We quote here the pointed words of Calvin on this passage—”There are vessels prepared for destruction, that is, given up and appointed to destruction; they are also vessels of wrath, that is, made and formed for this end, that they may be examples of God's vengeance and displeasure. Though in the second clause the apostle asserts more expressly, that it is God who prepared the elect for glory, as he had simply said before that the reprobate are vessels prepared for destruction, there is yet no doubt but that the preparation of both is connected with the secret counsel of God. Paul might have otherwise said, that the reprobate gave up or cast themselves into destruction, but he intimates here, that before they are born they are destined to their lot.” With this we are in hearty accord. #Ro 9:29 does not say the vessels of wrath fitted themselves, nor does it say they are fit for destruction, instead, it declares they are “fitted to destruction,” and the context shows plainly it is God who thus “fits” them—objectively by his eternal decrees.
Though #Ro 9:1-33 contains the fullest setting forth of the doctrine of Reprobation, there are still other passages which refer to it, one or two more of which we will now briefly notice:—
”What then? That which Israel seeketh for, that he obtained not, but the election obtained it, and the rest were hardened.” {#Ro 11:7 RV} Here we have two distinct and clearly defined classes which are set in sharp antithesis: the “election” and “the rest;” the one “obtained,” the other is “hardened.” On this verse we quote from the comments of John Bunyan of immortal memory:—”These are solemn words: they sever between men and men—the election and the rest, the chosen and the left, the embraced and the refused. By 'rest' here must needs be understood those not elect, because set the one in opposition to the other, and if not elect, whom then but reprobate?”
Writing to the saints at Thessalonica the apostle declared, “For God hath not appointed us to wrath, but to obtain salvation by our Lord Jesus Christ.” {#1Th 5:9} Now surely it is patent to any impartial mind that this statement is quite pointless if God has not “appointed” any to wrath. To say that God “hath not appointed us to wrath,” clearly implies that there are some whom he has “appointed to wrath,” and were it not that the minds of so many professing Christians are so blinded by prejudice, they could not fail to clearly see this.
”A Stone of stumbling, and a Rock or offence, even to them who stumble at the Word, being disobedient, whereunto also they were appointed”. {#1Pe 2:8} The whereunto manifestly points back to the stumbling at the Word, and their disobedience. Here, then, God expressly affirms that there are some who have been “appointed” (it is the same Greek word as in #1Th 5:9) unto disobedience. Our business is not to reason about it, but to bow to Holy Scripture. Our first duty is not to understand, but to believe what God has said.
”But these, as natural brute beasts, made to be taken and destroyed, speak evil of the things that they understand not; and shall utterly perish in their own corruption.” {#2Pe 2:12} Here, again, every effort is made to escape the plain teaching of this solemn passage. We are told that it is the “brute beasts” who are “made to be taken and destroyed,” and not the persons here likened to them. All that is needed to refute such sophistry is to inquire wherein lies the point of analogy between the “these” (men) and the “brute beasts?” What is the force of the “as”—but “these as brute beasts?” Clearly, it is that “these” men as brute beasts, are the ones who, like animals, are “made to be taken and destroyed:” the closing words confirming this by reiterating the same sentiment—”and shall utterly perish in their own corruption.”
”For there are certain men crept in unawares, who were before of old ordained to this condemnation; ungodly men, turning the grace of our God into lasciviousness, and denying the only Lord God, and our Lord Jesus Christ.” {#Jude 1:4} Attempts have been made to escape the obvious force of this verse by substituting a different translation. The RV gives: “But there are certain men crept in privily, even they who were of old written of beforehand unto this condemnation.” But this altered rendering by no means gets rid of that which is so distasteful to our sensibilities. The question arises, Where were these “of old written of beforehand?” Certainly not in the Old Testament, for nowhere is there any reference there to wicked men creeping into Christian assemblies. If “written of” be the best translation of “prographo,” the reference can only be to the book of the divine decrees. So whichever alternative be selected there can be no evading the fact that certain men are “before of old” marked out by God “unto condemnation.”
"וכל זה להתעכב על כדור הארץ יהיה סוגדים לו (viz. האנטיכריסטוס), כל אחד ששמו עדן לא היה נכתב מן היסוד של העולם בספר החיים של השה אשר אררה נרצח" (# 13 Re: 8, RV להשוות # Re 17:08). הנה, אם כן, היא הצהרה חיובית מאשר כי יש כאלה ששמותיהם לא היו כתובים בספר החיים. בגלל זה הם ויגישו אמונים ו להשתחוות האנטיכריסטוס.
הנה, אם כן, הם לא פחות מאשר עשר קטעים, אשר רוב בפשטות משתמע במפורש או ללמד את האמת של reprobation. הם מאשרים כי רשעים שבוצעו באותו יום של רשע; כי אופנות אלוהים כמה כלי ויאמר דיס כבוד; ועל פי צו נצחי שלו (אובייקטיבי) מתאים להם הרס אל: כי הם כמו חיות פרא, הפך להיות נלקחה והרס, להיות של אל הוסמך בן הגינוי הזה. לכן מול הכתובים הללו אנו ללא היסוס מאשרים (לאחר כמעט עשרים שנה זהיר המחקר תפילה של הנושא) כי Word של אלוהים ללא ספק מלמדת הן פרדסטינציה ו Reprobation, או להשתמש במילים של קלווין, "הנצחי הבחירות היא ייעוד של אלוהים כמה לגאולה ואחרים לחורבן ".
Having thus stated the doctrine of Reprobation, as it is presented in Holy Writ, let us now mention one or two important considerations to guard it against abuse and prevent the reader from making any unwarranted deductions:—
First, the doctrine of Reprobation does not mean that God purposed to take innocent creatures, make them wicked, and then damn them. Scripture says, “God hath made man upright, but they have sought out many inventions.” {#Ec 7:29} God has not created sinful creatures in order to destroy them, for God is not to be charged with the sin of his creatures. The responsibility and criminality is man's.
God's decree of Reprobation contemplated Adam's race as fallen, sinful, corrupt, guilty. From it God purposed to save a few as the monuments of his sovereign grace; the others he determined to destroy as the exemplification of his justice and severity. In determining to destroy these others, God did them no wrong. They had already fallen in Adam, their legal representative; they are therefore born with a sinful nature, and in their sins he leaves them. Nor can they complain. This is as they wish; they have no for holiness; they love darkness rather than light. Where, then, is there any injustice if God “gives them up to their own hearts' lusts!” {#Ps 81:12}
Second, the doctrine of Reprobation does not mean God refuses to save those who earnestly seek salvation. The fact is that the reprobate have no longing for the Saviour: they see in him no beauty that they should desire him. They will not come to Christ—why then should God force them to? He turns away none who do come—where then is the injustice of God fore-determining their just doom? None will be punished but for their iniquities; where then, is the supposed tyrannical cruelty of the Divine procedure? Remember that God is the Creator of the wicked, not of their wickedness; he is the Author of their being, but not the Infuser of their sin.
God does not (as we have been slanderously reported to affirm) compel the wicked to sin, as the rider spurs on an unwilling horse. God only says in effect that awful word, “Let them alone.” {#Mt 15:14} He needs only to slacken the reins of providential restraint, and withhold the influence of saving grace, and apostate man will only too soon and too surely, of his own accord, fall by his iniquities. Thus the decree of reprobation neither interferes with the bent of man's own fallen nature, nor serves to render him the less inexcusable.
Third, the decree of Reprobation in no wise conflicts with God's goodness. Though the non-elect are not the objects of his goodness in the same way or to the same extent as the elect are, yet are they not wholly excluded from a participation of it. They enjoy the good things of Providence (temporal blessings) in common with God's own children, and very often to a higher degree. But how do they improve them? Does the (temporal) goodness of God lead them to repent? Nay, verily, they do but “despise his goodness, and forbearance, and longsuffering, and after their hardness and impenitency of heart treasure up unto themselves wrath against the day of wrath.” {#Ro 2:4,5} On what righteous ground, then, can they murmur against not being the objects of his benevolence in the endless ages yet to come? Moreover, if it did not clash with God's mercy and kindness to leave the entire body of the fallen angels {#2Pe 2:4} under the guilt of their apostasy; still less can it clash with the Divine perfections to leave some of fallen mankind in their sins and punish them for them.
Finally, let us interpose this necessary caution: It is utterly impossible for any of us, during the present life, to ascertain who are among the reprobate. We must not now so judge any man, no matter how wicked he may be. The vilest sinner, may, for all we know, be included in the election of grace and be one day quickened by the Spirit of grace. Our marching orders are plain, and woe be unto us if we disregard them—”Preach the Gospel to every creature.” When we have done so our skirts are clear. If men refuse to heed, their blood is on their own heads; nevertheless “we are unto God a sweet savour of Christ, in them that are saved, and in them that perish. To the one we are a savour of death unto death; and to the other we are a savour of life unto life.” {#2Co 2:15,16}
We must now consider a number of passages which are often quoted with the purpose of showing that God has not fitted certain vessels to destruction or ordained certain ones to condemnation. First, we cite #Eze 18:31 —”Why will ye die, O house of Israel?” On this passage we cannot do better than quote from the comments of Augustus Toplady:—”This is a passage very frequently, but very idly, insisted upon by Arminians, as if it were a hammer which would at one stroke crush the whole fabric to powder. But it so happens that the “death” here alluded to is neither spiritual nor eternal death: as is abundantly evident from the whole tenor of the chapter. The death intended by the prophet is a political death; a death of national prosperity, tranquillity, and security. The sense of the question is precisely this: What is it that makes you in love with captivity, banishment, and civil ruin? Abstinence from the worship of images might, as a people, exempt you from these calamities, and once more render you a respectable nation. Are the miseries of public devastation so alluring as to attract your determined pursuit? Why will ye die? die as the house of Israel, and considered as a political body? Thus did the prophet argue the case, at the same time adding—”For I have no pleasure in the death of him that dieth saith the Lord God, wherefore, turn yourselves, and live ye. “This imports: First, the national captivity of the Jews added nothing to the happiness of God. Second, if the Jews turned from idolatry, and flung away their images, they should not die in a foreign, hostile country, but live peaceably in their own land and enjoy their liberties as an independent people.” To the above we may add: political death must be what is in view in #Eze 18:31,32 for the simple but sufficient reason that they were already spiritually dead!
#Mt 25:41 is often quoted to show that God has not fitted certain vessels to destruction—”Depart from me, ye cursed, into everlasting fire, prepared for the Devil and his angels.” This is, in fact, one of the principal verses relied upon to disprove the doctrine of Reprobation. But we submit that the emphatic word here is not “for” but “Devil.” This verse (see context) sets forth the severity of the judgment which awaits the lost. In other words, the above scripture expresses the awfulness of the everlasting fire rather than the subjects of it—if the fire be “prepared for the Devil and his angels” then how intolerable it will be! If the place of eternal torment into which the damned shall be cast is the same as that in which God's arch enemy will suffer, how dreadful must that place be!
Again: if God has chosen only certain ones to salvation, why are we told that God “now commandeth all men everywhere to repent?” {#Ac 17:3} That God commandeth “all men” to repent is but the enforcing of his righteous claims as the moral Governor of the world. How could he do less, seeing that all men everywhere have sinned against him? Furthermore; that God commandeth all men everywhere to repent argues the universality of creature responsibility. But this scripture does not declare that it is God's pleasure to “give repentance” {#Ac 5:31} to all men everywhere. That the apostle Paul did not believe God gave repentance to every soul is clear from his words in #2Ti 2:25 —”In meekness instructing those that oppose themselves; if God peradventure will give them repentance to the acknowledging of the truth.”
Again, we are asked, if God has “ordained” only certain ones unto eternal life, then why do we read that he “will have all men to be saved, and come to the knowledge of the truth?” {#1Ti 2:4} The reply is, that the words “all” and “all men,” like the term “world,” are often used in a general and relative sense. Let the reader carefully examine the following passages: #Mr 1:5 Joh 6:45,8:2 Ac 21:28,22:15 2Co 3:2 etc., and he will find full proof of our assertion. #1Ti 2:4 cannot teach that God wills the salvation of all mankind, or otherwise all mankind would be saved—”What his soul desireth even that he doeth!” {#Job 23:13}
Again; we are asked, Does not Scripture declare, again and again, that God is no “respecter of persons?” We answer, it certainly does, and God's electing grace proves it. The seven sons of Jesse, though older and physically superior to David, are passed by, while the young shepherd boy is exalted to Israel's throne. The scribes and lawyers pass unnoticed, and ignorant fishermen are chosen to be the apostles of the Lamb. Divine truth is hidden from the wise and prudent and is revealed to babes instead. The great majority of the wise and noble are ignored, while the weak, the base, the despised, are called and saved. Harlots and publicans are sweetly compelled to come in to the gospel feast, while self-righteous Pharisees are suffered to perish in their immaculate morality. Truly, God is “no respecter” of persons or he would not have saved me.
That the Doctrine of Reprobation is a “hard saying”—to the carnal mind is readily acknowledged—yet, is it any “harder” than that of eternal punishment? That it is clearly taught in Scripture we have sought to demonstrate, and it is not for us to pick and choose from the truths revealed in God's Word. Let those who are inclined to receive those doctrines which commend themselves to their judgment, and who reject those which they cannot fully understand, remember those scathing words of our Lord's, “O fools, and slow of heart to believe all that the prophets have spoken:” {#Lu 24:25} fools because slow of heart; slow of heart, not dull of head!
Once more we would avail ourselves of the language of Calvin: “But, as I have hitherto only recited such things as are delivered without any obscurity or ambiguity in the Scriptures, let persons who hesitate not to brand with ignominy those Oracles of Heaven, beware what kind of opposition they make. For, if they pretend ignorance, with a desire to be commended for their modesty, what greater instance of pride can be conceived, than to oppose one little word to the authority of God! as, 'It appears otherwise to me,' or 'I would rather not meddle with this subject.' But if they openly censure, what will they gain by their puny attempts against heaven? Their petulance, indeed, is no novelty; for in all ages there have been impious and profane men, who have virulently opposed this doctrine. But they shall feel the truth of what the Spirit long ago declared by the mouth of David, that God 'is clear when he judgeth'. {#Ps 51:4} David obliquely hints at the madness of men who display such excessive presumption amidst their insignificance, as not only to dispute against God, but to arrogate to themselves the power of condemning him. In the meantime, he briefly suggests, that God is unaffected by all the blasphemies which they discharge against heaven, but that he dissipates the mists of calumny, and illustriously displays his righteousness; our faith, also, being founded on the Divine Word, and therefore, superior to all the world, from its exaltation looks down with contempt upon those mists” (John Calvin).
In closing this chapter we propose to quote from the writings of some of the standard theologians since the days of the Reformation, not that we would buttress our own statements by an appeal to human authority, however venerable or ancient, but in order to show that what we have advanced in these pages is no novelty of the twentieth century, no heresy of the “latter days” but, instead, a doctrine which has been definitely formulated and commonly taught by many of the most pious and scholarly students of Holy Writ.
”Predestination we call the decree of God, by which he has determined in himself, what he would have to become of every individual of mankind. For they are not all created with a similar destiny: but eternal life is foreordained for some, and eternal damnation for others. Every man, therefore, being created for one or the other of these ends, we say, he is predestinated either to life or to death”—from John Calvin's “Institutes” (1536 AD) Book III, Chapter XXI entitled “Eternal Election, or God's Predestination of Some to Salvation and of Others to Destruction.”
We ask our readers to mark well the above language. A perusal of it should show that what the present writer has advanced in this chapter is not “Hyper-Calvinism” but real Calvinism, pure and simple. Our purpose in making this remark is to show that those who, not acquainted with Calvin's writings, in their ignorance condemn as ultra-Calvanism that which is simply a reiteration of what Calvin himself taught—a reiteration because that prince of theologians as well as his humble debtor have both found this doctrine in the Word of God itself.
Martin Luther is his most excellent work “De Servo Arbitrio” (Free Will a Slave), wrote: “All things whatsoever arise from, and depend upon, the divine appointments, whereby it was preordained who should receive the Word of Life, and who should disbelieve it, who should be delivered from their sins, and who should be hardened in them, who should be justified and who should be condemned. This is the very truth which razes the doctrine of free will from its foundations, to wit, that God's eternal love of some men and hatred of others is immutable and cannot be reversed.”
John Fox, whose Book of Martyrs was once the best known work in the English language (alas that it is not so today, when Roman Catholicism is sweeping upon us like a great destructive tidal wave!), wrote:—”Predestination is the eternal decreement of God, purposed before in himself, what should befall all men, either to salvation, or damnation”.
The “Larger Westminster Catechism” (1688)—adopted by the General Assembly of the Presbyterian Church—declares, “God, by an eternal and immutable decree, out of his mere love, for the praise of his glorious grace, to be manifested in due time, hath elected some angels to glory, and in Christ hath chosen some men to eternal life, and the means thereof; and also, according to his sovereign power, and the unsearchable counsel of his own will (whereby he extendeth or withholdeth favour as he pleases), hath passed by, and foreordained the rest to dishonour and wrath, to for their sin inflicted, to the praise of the glory of his justice”.
John Bunyan, author of “The Pilgrim's Progress,” wrote a whole volume on “Reprobation.” From it we make one brief extract:—”Reprobation is before the person cometh into the world, or hath done good or evil. This is evidenced by #Ro 9:11. Here you find twain in their mother's womb, and both receiving their destiny, not only before they had done good or evil, but before they were in a capacity to do it, they being yet unborn—their destiny, I say, the one unto, the other not unto the blessing of eternal life; the one elect, the other reprobate; the one chosen, the other refused.” In his “Sighs from Hell,” John Bunyan also wrote: “They that do continue to reject and slight the Word of God are such, for the most part, as are ordained to be damned”.
Commenting upon #Ro 9:22 “What if God willing to show his wrath, and to make his power known, endured with much longsuffering the vessels of wrath fitted to destruction” Jonathan Edwards (Vol. 4, p. 306—1743 AD) says, “How awful doth the majesty of God appear in the dreadfulness of his anger! This we may learn to be one end of the damnation of the wicked.”
Augustus Toplady, author of “Rock of Ages” and other sublime hymns, wrote: “God, from all eternity decreed to leave some of Adam's fallen posterity in their sins, and to exclude them from the participation of Christ and his benefits.” And again; “We, with the Scriptures, assert: That there is a predestination of some particular persons to life, for the praise of the glory of divine grace; and also a predestination of other particular persons to death for the glory of divine justice—which death of punishment they shall inevitably undergo, and that justly, on account of their sins”.
George Whitefield, that stalwart of the eighteenth century, used by God in blessing to so many, wrote: “Without doubt, the doctrine of election and reprobation must stand or fall together…I frankly acknowledge I believe the doctrine of Reprobation, that God intends to give saving grace, through Jesus Christ, only to a certain number; and that the rest of mankind, after the fall of Adam, being justly left of God to continue in sin, will at last suffer that eternal death which is its proper wages”.
”Fitted to destruction.” {#Ro 9:22} After declaring this phrase admits of two interpretations, Dr. Hodge—perhaps the best known and most widely read commentator on Romans—says, “The other interpretation assumes that the reference is to God and that the Greek word for 'fitted' has its full participle force; prepared (by God) for destruction.” This, says Dr. Hodge, “Is adopted not only by the majority of Augustinians, but also by many Lutherans.”
Were it necessary we are prepared to give quotations from the writings of Wycliffe, Huss, Ridley, Hooper, Cranmer, Ussher, John Trapp, Thomas Goodwin, Thomas Manton (Chaplain to Cromwell), John Owen, Witsius, John Gill (predecessor of Spurgeon), and a host of others. We mention this simply to show that many of the most eminent saints in bygone days, the men most widely used of God, held and taught this doctrine which is so bitterly hated in these last days, when men will no longer “endure sound doctrine;” hated by men of lofty pretensions, but who, notwithstanding their boasted orthodoxy and much advertised piety, are not worthy to unfasten the shoes of the faithful and fearless servants of God of other days.
תגיות: Sovereinity של אלוהים
